מדוע ממשלות ישראל לא פועלות לגיוס מאסיבי של בני ישיבות?

או

הלקח מהרפורמה המשפטית

סוגיית בני הישיבות מעסיקה את החברה הישראלית מימי ראשיתה. למרות שמדובר בסאגה ארוכה ופתלתלה, למטרות הטור הנוכחי, בחרתי להתייחס לשתי נקודות ציון: 1. עלייתה של מפלגת שינוי בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, אשר התבססה במידה רבה על הכעס המצטבר בקרב הציבור חילוני על כך שהוא נושא ברוב הנטל הצבאי והכלכלי. 2. מלחמת "חרבות ברזל". הנקודה הראשונה מסמלת את הטיעון המוסרי בגיוס חרדים. הנקודה השנייה את הצורך הקיומי.

בהתבסס על טיעונים אלו, האופוזיציה קוראת לממשלה לפעול למען גיוס מאסיבי של בני ישיבות או לפנות את המקום לממשלה חלופית אשר תעשה זאת. אבל גם אם מחר ממשלת נתניהו תיפול ובמקומה תקום ממשלה בהובלת גנץ, לפיד וליברמן, אני לא מאמין שהיא תפעל ביתר שאת לגיוס חרדים. השערה זו מבוססת על הלקח הפוליטי שניתן להסיק מכישלון הרפורמה המשפטית.

בניגוד לדעה הרווחת, הקריאה לשנות את יחסי הכוחות בין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת לא התחילה עם הממשלה הנוכחית, אלא בסוף שנות ה-90, לאחר המהפכה החוקתית של אהרון ברק (אשר התבססה על חוק היסוד "כבוד האדם וחירותו מ-1992). אך הביטחון העצמי להוביל מהלך פרלמנטרי בעניין הגיע רק לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, אשר מבוססת על 64 ח"כ התומכים במהלך שכזה. מי יכול לעצור כוח כזה מלממש את הרפורמה? במילותיו של דודי אמסלם מעל במת הכנסת במאי 2023: "לא יעזור לכם כלום – אנחנו נעביר את הרפורמה". במילים אחרות – אנחנו הרוב ולכן אנחנו מחליטים. כריאקציה לניסיון לכפות שינוי, מאות אלפים יצאו לרחובות ומנעו בגופם וברוחם את התוכנית. עוצמת המחאה לא רק שמנעה את המהלך עצמו אלא למעשה שיתקה את הממשלה מלפעול בזירות אחרות. מסתבר שבשביל לעשות שינוי בסטטוס קוו, לא מספיק רוב פרלמנטרי. יש צורך בהסכמה של כלל הצדדים המעורבים או במילים אחרות: צריך שניים לטנגו.  

בהתבסס על לקח זה, גם ממשלה ליבראלית-חילונית לא צפויה לקדם גיוס מאסיבי של חרדים, ללא ההסכמה של הציבור וההנהגה החרדית. אם ינסו לעשות כן, הציבור החרדי ייצא בהמוניו לרחובות, יחסום כבישים וישבש את מהלך החיים, וזאת במטרה נואשת לשמר את אורח חייהם הדתי, בדיוק כפי שהגנו המוחים נגד הרפורמה על אורח החיים הליבראלי. ממשלה חפצת חיים לא תוביל מהלך שיוביל לתוצאה כזו, גם אם הצדק עימה. ייתכן ואינטואיציה זו הנחתה את שר הביטחון בממשלה הקודמת לקדם הליך צנוע שעיקרו שילוב חרדים בתעסוקה דרך הורדת גיל הפטור וקביעת יעדי גיוס לשירות צבאי ושירות אזרחי. נכון שהצורך הצבאי התעצם מאוד ביחס לתקופה ההיא. אבל העיקרון שבו לא ניתן לייצר שינוי בסטטוס קוו ללא הסכמה רחבה נשאר בעיניו.  

אז מה הפתרון? אם צה"ל רוצה לקלוט אליו חרדים הוא יצטרך לייצר עבורם מרחב שבו אורח חייהם לא מאוים. רק אז הדרישה לגיוס תוכל להיות ישימה. או במילים אחרות: אל תצפה מהזולת להשתנות לפני שאתה מחולל שינוי בתוכך.